אנחנו המדינה

בתגובה על "אהבת ישראל" מאת ארי שביט ("הארץ", 17.9) ועל "אהבה וחושך" מאת גדעון לוי ("הארץ", 18.9) במאמר מפרט ארי שביט את הדברים החיוביים, הרבים מאוד, המצדיקים את אהבת מדינת ישראל למרות קיומן של תופעות שליליות, המצדיקות את הביקורת עליה. גדעון לוי בתגובתו עורך את רשימת העוולות ומציין, ש"לאהוב את ישראל כמות שהיא היום זה לאהוב (גם) גזענות ולאומנות ואלימות וקיפוח ורשע". במלים אחרות, לוי מייחס את כל המעשים והתופעות השליליות למדינת ישראל בכללותה, ובכך פוגע ברגשות של ציבור רחב האוהב את המדינה גם אם אינו אוהב כל דבר הקשור אליה. השימוש במושג "המדינה" או "ישראל" כגוף נפרד מאזרחיה התקבע בתקשורת ובשיח הציבורי. כל ביקורת, דרישה, תלונה ותביעה של תושביה מופנית כמעט אוטומטית כלפי המדינה ונגדה. "המדינה" היא הנדרשת למלא את כל "החובות", הציפיות והמשאלות, והיא התובעת את אזרחיה לדין ולסדר (הביטוי העדיף והנכון צריך להיות "התביעה הכללית", או "היועץ המשפטי לממשלה", כגופים הרלוונטיים בהליך המשפטי). "המדינה" משמשת כתובת למחאה ציבורית, לכעס ולזעם חברתי ואישי כאשר נבחריה, עובדיה ומוסדותיה הם הפועלים, או נמנעים מלפעול, כפי שהיינו רוצים, דורשים ומצפים שיפעלו. התרגלנו להשתמש במונח "המדינה", או "מדינת ישראל", כשכוונתנו לממסד ולשלטון על כל שלוחותיו ומשרדיו. התוצאה היא, ש"המדינה" היא הקולטת את כל הברקים והביקורות וצוברת דימוי שלילי, כשמבקריה מתכוונים בביקורתם לגופים, לאנשים ולמוסדות הפועלים בשמה. המושג "המדינה" או "מדינת ישראל" הוא הסמל המאחד אותנו ויוצר את ההזדהות אתה בלא קשר למידת שביעות רצוננו ממעשי מוסדותיה והפועלים בתוכה ובשמה. אסור לפגוע בסמל זה באופן כללי וכוללני. יש להפסיק לקרוא בשם "המדינה" לשווא.

פורסם במקור ב"הארץ" בתאריך 25.9.2015