לא להגביל את גיל הפרישה

אחת הנורמות המיושנות היא קביעת גיל פרישה אחיד, הנכפה בתוקף החוק וההסכמים הקיבוציים על העובדים והמעסיקים כאחד

העידן הפוסט־תעשייתי מתאפיין במעבר מסטנדרטים קבועים ואחידות לאינדיווידואליות ולשונות. כיום, כל אדם חופשי יותר להיות שונה, נבדל מאחרים ומיוחד. האפשרויות לבחירת עיסוקים ומסגרות מתרבות והולכות. הגיוון והשוני מקיפים את כל תחומי החיים - מריבוי מסלולי לימוד וחינוך, שוני במבנה המשפחה, ועד התרבות, הלבוש והאוכל, האפשרויות לבילוי הפנאי ועוד. הקצב של השינויים גובר והולך בכל תחומי חיינו. רבים מחליפים עיסוקים, מקצועות והתמחויות במהלך החיים, משנים את מקום מגוריהם, קשריהם והשתייכותם החברתית והארגונית. שינויים חשובים חלים גם בתחומי העבודה וההכנסה. מתרבים והולכים האנשים המחליפים במהלך החיים את עיסוקם ומקצועם, מקומות עבודתם ומגוריהם. רבים העובדים כיום חלקית או בכמה משרות במקביל, ומיטשטשים הגבולות בין שכיר לקבלן־עצמאי ואחרים. החקיקה, הנורמות והכללים המקובלים מפגרים אחר השינויים. גלוי וידוע שהארכת החיים גורמת במקביל להארכת משך התקופה שבה האדם מסוגל ורוצה לעבוד. אחת הנורמות המיותרות והמיושנות היא קביעת גיל פרישה אחיד, הנכפה בתוקף החוק וההסכמים הקיבוציים על העובדים והמעסיקים כאחד. חובת הפרישה במועד קבוע מופעלת בפועל על השכירים במגזר הציבורי ובתאגידים ומוסדות גדולים. היא אינה מיושמת במגזר העצמאיים והשכירים במקומות העבודה הקטנים. חובת הפרישה במקצועות מסוימים גורמת גם נזק כבד למשק כולו. לדוגמה: קיים מחסור ברופאים, ובמקביל בתי חולים כופים פרישה גם על רופאים שרוצים ומסוגלים להמשיך לעבוד. מצב דומה קיים במוסדות להשכלה גבוהה, בענפי התמחות מיוחדים. חוק הביטוח הלאומי, המסתמך על חוק גיל הפרישה, קובע גיל אחיד לזכאות לקצבה. כל זאת גם למבוטחים שלא פרשו ולא היו חייבים לפרוש מעיסוקם. מבוטח שממשיך לעבוד כשכיר או כעצמאי, רשאי לדחות קבלת קצבה ‏("לתקופה מותנית"‏) תמורת תוספת של 5% עבור כל שנה שבה לא תשולם קצבתו בשל הדחייה. במקור הגביל החוק את התקופה המותנית לחמש שנים. כלומר, דחייה לחמש שנים או יותר זיכתה את המקבל, עם פרישתו, לתוספת של עד 25% לקצבה הבסיסית. כשהחוק שונה, ופרישתם של גברים נדחתה מגיל 65 ל-67, "שכחו" לתקן במקביל את מועד סיומה של התקופה המותנית, שנשארה 70 שנה. לכן, גבר שממשיך לעבוד לאחר שמלאו לו 67, יכול לצבור עד 15% נוספים בלבד ‏(עבור שלוש שנות דחייה‏). נשים, שלא חל שינוי בגיל פרישתן, רשאיות להמשיך ולצבור תוספת קצבה עד 25%, כמו קודם. לא מובן מדוע צריך בכלל להגביל את התקופה שבה רשאי המבוטח לבחור בדחיית קצבתו. המוסד לביטוח לאומי יוצא נשכר בשל הדחייה, ואילו המבוטח יוכל לזכות בעתיד בקצבה מוגדלת בכמה עשרות אחוזים, אם ימשיך לפרנס את עצמו לאחר גיל הפרישה הסטטוטורי ויבחר בדחיית המועד לתשלום הקצבה. ביטול הגבלת התקופה לתוספת לא תפתור אמנם את כל בעיות הפנסיונרים, אך עשויה להקל על אלה הרוצים והמסוגלים להמשיך ולעבוד. זו גם צורת חיסכון לעת פרישה, שכולנו מצווים לעודד. ביטול תקרת הצבירה תתרום להגמשת מועדי הפרישה לאלה הרוצים והמסוגלים להמשיך לעבוד, לטובתם ולטובת המשק כולו. הדחייה חייבת להישאר כזכותו ובחירתו של המבוטח. כדי לעודד את דחיית הפרישה רצוי גם לבדוק את האפשרות להגדיל את שיעור התוספת עבור כל שנה, הנראית כיום נמוכה מדי בחישוב אקטוארי. בתקופה של שינויים דינמיים, שישפיעו על עתיד כולנו, חובה להגמיש ולשנות קריטריונים נוקשים כמו גיל אחיד לפרישה ולקבלת קצבה. התאמת דיני הביטוח הלאומי הוא רק אחד האמצעים לכך. הכותב הוא רו"ח ומשפטן ממשרד פריידקס ושות', ולשעבר נשיא לשכת רואי החשבון

פורסם במקור בד'ה מרקר

http://www.themarker.com/opinion/1.2103753

#גילפרישה #חוקגילהפרישה